ביטול קובלנה פלילית כנגד עו"ד והלקוחה שלו

1. בפניי בקשה לביטל קובלנה פלילית שהוגשה ע"י הקובל כנגד שני הנאשמים, זאת משתי טענות מקדמיות: האחת נסמכת על טענת הגנה מן הצדק, והשניה - מחמת היות עובדות הקובלנה אינן מגלות עבירה.

2. הקובל, שהינו עו"ד במקצועו, היה נשוי לנאשמת 1 עד לגירושיהם בחודש אוגוסט 2001, והנאשם 2, אף הוא עורך דין במקצועו, ייצג את הנאשמת 1 בהליכים משפטיים שהתנהלו בינה ובין הקובל בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה.

3. עיקר הקובלנה הפלילית שבפניי דן בשימוש שעשו שני הנאשמים במסמך "הצהרת הון" שהוגש ע"י הקובל לשלטונות מס הכנסה, בצירוף מסמכים נוספים, ואשר התייחסו לרכושו ולהתחייבויותיו, בארץ ובחו"ל,  נכון ליום 31/12/2001 (להלן: "הצהרת ההון").

4. הקובל טען בקובלנתו, כי הנאשמת 1 התפרצה לדירתו במהלך חודש נובמבר 2005, שעה שהיו גרושים, וזאת באמצעות מפתח שהיה ברשות ילדיו, וגנבה את הצהרת ההון; עוד טען הקובל, שהנאשם 2  קיבל לרשותו את הצהרת ההון, וזו שימשה אותו להכנת כתבי בי-דין והגשתם לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה.

5. לטענת הקובל, חל איסור מוחלט על עשיית שימוש במידע הקשור לענייני מס הכנסה וזאת מכח פקודת מס הכנסה, תוך שהוא מפנה לסעיפים 231, 232 ו-234 לפקודה, והנאשמים, במעשיהם, פגעו בפרטיות הקובל, הפרו חובת הסודיות לגבי ענייניו הפרטיים, השתמשו במידע השייך לו ומסרו אותו לצדדים שלישיים שלא למטרה לשמה נערך המידע. עוד נטען שהנאשמים פרסמו מסמכים ומידע שהושגו תוך פגיעה בפרטיות ומסרו אותו לאחר, וכן - פרסמו עניינים הנוגעים לצנעת חייו האישיים של הקובל.

6. הנאשמים ביקשו להורות על ביטול הקובלנה, וזאת משני טעמים מקדמיים: הראשון, בשל הגנה מן הצדק, והשני - בשל היות עובדות כתב הקובלנה אינן מגלות עבירה.

7. כדי לשכנעני בדבר חלות ההגנה מן הצדק על מקרה זה טענו הנאשמים, שהקובל פתח בהליכים משפטיים מרובים נגדם, שעה שאלה גילו כי חלוקת הנכסים במסגרת הגירושין לא היתה צודקת היות והתבססה על מידע מוטעה מצידו של הקובל, והתנהגות זו של הקובל מהווה, לטענתם, התנהגות "שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשמים". עוד טענו הנאשמים שעובדות הקובלנה אינן מגלות עבירה כלשהי, וכי קמות להם ההגנות שבחוק הגנת הפרטיות ובחוק איסור לשון הרע.

8. טענותיהם של הנאשמים כבדות משקל הן. הקובל היה נשוי לנאשמת 1, והנאשם 2 ייצג את הנאשמת 1 בהליכים שבינה ובין הקובל. המשולש המסוכן הנ"ל יסודו בטעות, שהרי מקצוות ציר חילוקי הדעות שבין הקובל והנאשמת 1 נמתחו קווים כלפי מעלה והנאשם 2 הושם על הקודקוד. לנאשם 2 אין כל עניין אישי בסכסוך שבין הבעל-הקובל, והאשה-הנאשמת 1, מלבד אנטרס ייצוג מרשתו על הצד הטוב.

9.  קובלנה פלילית היא כתב אישום לכל דבר ועניין, והכללים החלים על הליך פלילי יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על הליך הקובלנה הפלילית הפרטית. מכאן, שיש להחיל את מבחני ההגנה מן הצדק גם על הליך הקובלנה הפלילית, ולשם כך נכנס הקובל בנעלי הרשות המאשימה, קרי: הפרקליטות או התביעה המשטרתית.

10. יחד עם זאת, אינני נזקק לדיון בטענה בדבר חלות ההגנה מן הצדק על מקרה זה, היות ושוכנעתי בצדקת הטענה השניה שנטענה ע"י הנאשמים, שעובדות הקובלנה אינן מגלות עבירה, ודי בקבלת טענה זו כדי להורות על ביטול הקובלנה נגד שניהם.

11. עובדות הקובלנה הפלילית אינן מהוות עבירה   - סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 קובע, כי אם בית משפט החליט לקבל את הטענה המקדמית שנטענה, הרי התוצאה תהא ביטול כתב האישום; סעיף 149 לחוק הנ"ל מונה שורה של טענות מקדמיות, וס"ק (4)  קובע: " העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה". קובלנה פלילית היא כתב אישום, והוראות החוק הנ"ל חלות עליה. כעת אדון בעובדות כתב הקובלנה ובהגנות אותן מספק החוק, ואגיע למסקנה שדין הטענה המקדמית להתקבל בנוגע לשני הנאשמים :

(א)               התפרצות וגניבה : הקובל טוען בעובדות הקובלנה, שהנאשמת 1 השתמשה במפתחות דירתו שהיו ברשות ילדיו, נכנסה ללא רשות לדירה וגנבה את הצהרת ההון על מסמכיה הנלווים. די בעיון ברשימת עדי התביעה כדי לגלות שטענה זו מופרכת מאליה - שלושת עדי התביעה נוגעים לשאלת הכנת הצהרת ההון והגשתה במסגרת הליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה. איש מהם לא ראה את ההתפרצות והגניבה הנטענים, ואיש מהם לא יכול להעיד מאומה אודות כך. נטען בפניי, שהקובל הגיש תלונה במשטרה בנדון, ותיק התלונה נסגר. הפניית אישום של התפרצות וגניבה כלפי הנאשם 2, שכל "פשעו" בכך שהוא עורך דין במקצועו ובמסגרת זו ייצג את הנאשמת 1, איננה מתקבלת על הדעת, ולא היה כל מקום לנהוג כך. גם בנוגע לנאשמת 1 דין הטענה להידחות, היות ואף לכאורה אין כל ראיה בנדון. לכך יש להוסיף, שהוראות החיקוק בהם מואשמים הנאשמים אינם מציינים התפרצות וגניבה, וכל אלה יחדיו מובילים למסקנה לפיה יש לקבל את הטענה המקדמית בנושא זה.

(ב)                הנאשמת 1 והקובל התגרשו בחודש אוגוסט 2001, והצהרת ההון התייחסה ליום 31/12/2001, דהיינו - לאותה שנה בה התגרשו. המסמכים שצורפו להצהרת ההון מתייחסים במרביתם לשנות נישואי הקובל והנאשמת 1.

בעל חייב בחובת נאמנות כלפי אשתו, וזו כוללת שקיפות לגבי כל נכסיהם. שקיפות זו מאפשרת, בעת סכסוך ופרידה, להגיע לאיזון משאבים הוגן. הצהרת הון מתייחסת להצטברות ההתחייבויות והרכוש עד ליום מסויים הנקוב באותה הצהרה. אינני מקבל את הטענה לפיה הצהרת הון מתייחסת ליום הנקוב ולא לתקופה ממושכת, שהרי היום הנקוב מהווה רק יעד אליו הגיעו הצדדים במהלך תקופה נתונה. היום הנקוב בהצהרת ההון נשוא קובלנה זו הוא 31/12/01, ועיון במסמכים הנלווים להצהרת ההון מלמד, שמרביתם מתייחסים לשני בני הזוג, הקובל והנאשמת 1 , שהיו הבעלים במשותף של כל הרכוש וההתחייבויות המשותפות עד למועד גירושיהם.

המסקנה העולה מכך היא, שהנאשמת 1 השתמשה במסמך הנוגע אליה ומתייחס במרביתו לתקופת החיים המשותפים עם הקובל, ואין מקום לטעון ששימוש זה  פגע בפרטיות הקובל.

(ג)                 הנאשם 2 הוא הפרקליט שייצג את הנאשמת 1 בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה. לנאשם זה קמה חובת ייצוג במסירות ובנאמנות, וזו  מחייבת אותו לחשוף את כל המסמכים שבידי מרשתו, שהיתה התובעת במשפט בו הוצגה הצהרת ההון. עורך הדין איננו מחוייב לערוך תחקיר אודות הדרך בה הגיעה הצהרת ההון לידי מרשתו, ואין כל מקום להאשימו בעצם השימוש בהצהרת ההון, גם אם זו הושגה תוך פגיעה בפרטיות הקובל.

(ד)                בנוגע לשאלת פרסום הצהרת ההון, צדקו הנאשמים עת טענו, שהגשת  מסמכים לבית משפט במסגרת כתב תביעה בהליך חסוי שבין הקובל והנאשמת 1, אינו מהווה פרסום לציבור, ואינו מהווה פגיעה בפרטיות הקובל, כפי שיפורט בהמשך.

(ה)               סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 - הסעיף הנ"ל קובע הגנות מפני פגיעה בפרטיות, וזו לשונו  ( לקוח  מתוך  הפדאור  החדש  אוקטובר 2005):